למה אנחנו לא באמת סולחים על פגיעות עד הסוף?

למרות שאנו מכירים בחשיבות הסליחה ובסכנות שבהצטברות כעסים, לעיתים קרובות אנו מגלים שהכאב, הזיכרונות והרגשות השליליים ממשיכים ללוות אותנו גם אחרי ש"סלחנו". במאמר קצר זה ננסה להבין מדוע פגיעות חמורות אינן נשכחות לחלוטין, והאם בכלל אפשרי או רצוי להגיע ל"סליחה מלאה".

מהי פגיעה ולמה היא נצרבת בזיכרון?

פגיעה מוגדרת כפעולה הגורמת נזק פיזי, נפשי או מוסרי, כגון בגידה, התעללות או אלימות. פגיעה חמורה מתאפיינת בדרך כלל בהפרת אמון, פגיעה בערכים בסיסיים, או איום על תחושת הביטחון. אירועים אלו נצרבים עמוק בזיכרון בשל ההשלכות הרגשיות והקיומיות שלהם.

מבחינה נוירוביולוגית, זיכרונות טראומטיים מחוזקים על ידי הורמוני דחק (כמו קורטיזול) ונוירו-כימיקלים (כמו נוראדרנלין). אלה יוצרים קשרים עצביים חזקים וארוכי טווח, המקשרים בין הזיכרון ובין מגוון תחושות ורגשות. בנוסף, ההקשר החברתי והתרבותי מוסיף שכבת קושי נוספת: אנשים שנפגעו לעיתים מתמודדים עם סטיגמה חברתית, האשמת הקורבן, או לחצים תרבותיים לסלוח, מה שיכול להעמיק את הפגיעה וליצור קונפליקטים פנימיים.

מדוע איננו באמת שוכחים פגיעות?

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא מנגנוני הישרדות פנימיים, שמטרתם להגן עלינו מפגיעות חוזרות. הזיכרון פועל כמערכת אזהרה שנועדה להתריע מפני סכנות פוטנציאליות. בנוסף, מנגנוני הגנה פסיכולוגיים כמו הדחקה, השלכה, או רומינציה (הישנות מחשבתית), מונעים מאיתנו לשכוח באמת. המוח חוזר שוב ושוב אל הפגיעה כדי לנסות לעבד או לפתור אותה, גם אם ללא הצלחה.

הסבר נוסף הוא ההתניה הרגשית וזיכרון אסוציאטיבי: כל חוויה טראומטית נקשרת במוחנו עם מגוון גירויים חיצוניים (ריחות, קולות, מראות), וכך אירועים יומיומיים תמימים עלולים להחזיר את הזיכרון ואת הכאב.

הקושי לסלוח עד הסוף - סליחה מוגדרת כוויתור על טינה או רצון לנקמה, אך אינה בהכרח כוללת שכחה או הצדקה. קיימת תפיסה מוטעית שסליחה פירושה להצדיק את מעשי הפוגע, מה שיוצר קונפליקט רגשי קשה אצל הקורבן. לעיתים הסליחה נתפסת כ"אישור" או "הצדקה" למעשה החמור, דבר שמרתיע ומקשה על התהליך.

פרדוקס הסליחה בעידן פוסט מודרני- בחברות שונות, סליחה נחשבת לאידיאל רוחני ומוסרי, ולעיתים קורבנות חווים לחץ חברתי לסלוח גם כשהם לא מוכנים לכך, מה שמגביר את הקושי ומוסיף רגשות אשם על הכאב הקיים.

 מה יכול לסייע?

תיאוריית ACT וסליחה תיאוריית Acceptance and Commitment Therapy (ACT) מציעה מודל חלופי לטיפול בזיכרונות כואבים. במקום לנסות "למחוק" או להדחיק זיכרונות כואבים, ACT מציעה לקבל אותם כחלק בלתי נפרד מהחיים. עקרונות ה-ACT כוללים:

• קבלה של הכאב ללא ניסיון להדחיקו.

• מחויבות לפעול לפי ערכים משמעותיים, למרות הפגיעה.

• ניתוק קוגניטיבי (Defusion)  לראות במחשבות רגשות חולפים ולא אמת מוחלטת.

• העצמי כהקשר שמאפשר התבוננות ממרחק על חוויות הכאב.

• קשיבות (מיינדפולנס) להווה ללא הזדהות מלאה עם העבר.

• התחברות לערכים אישיים שיכולים לכוון את החיים גם לאחר פגיעה.

• 
  

על פי ACT, אין צורך בשכחה מוחלטת. הכאב יכול להתקיים לצד מחויבות לחיים מלאים ובעלי משמעות. האדם לומד שהכאב אינו אויב, אלא חלק מהחוויה האנושית. חמלה עצמית ומודעות רגשית מסייעות לעבד את הכאב באופן שלא ישלוט לחלוטין על חיינו.

האם סליחה מלאה או שכחה מוחלטת רצויה?  מחקרים מראים שסליחה בריאה יכולה להקל על הכאב, להפחית מתחים ולשפר את איכות החיים, אך רק כשהיא נעשית באופן אותנטי. ניסיון כפוי לסלוח לפני שהאדם מוכן לכך עלול להוביל להדחקה ולמצוקה מתמשכת. שכחה מוחלטת אינה רק בלתי אפשרית מבחינה ביולוגית, אלא גם לא תמיד רצויה, שכן היא עלולה למחוק את הלמידה ואת יכולתנו להגן על עצמנו בעתיד.

בנוסף, סליחה איננה סותרת את הדרישה לצדק או תיקון מוסרי וחברתי. אדם יכול לסלוח ברמה הרגשית הפנימית, ועדיין לדרוש תיקון ועונש על המעשה מבחינה משפטית או חברתית.

 

סיכום

אי היכולת שלנו לסלוח לחלוטין או לשכוח פגיעות חמורות אינה חולשה, אלא חלק טבעי ממנגנוני ההישרדות וההגנה שלנו. תיאוריית ה-ACT מציעה לנו גישה מאוזנת ובריאה: לקבל את הזיכרונות והכאב, להתחבר לערכים, ולהמשיך לפעול ולהתפתח למרות הפגיעה. הבחירה לסלוח אינה הכרחית ואינה מוחלטת, אך אפשרית אם היא מתאימה לנו רגשית ומוסרית.