רוצים להרגיש טוב יותר? תפסיקו לרצות לחיות חיים מושלמים

אני רוצה לספר לכם על חלק ממצאי עבודת הדוקטורט שלי, המחקר התמקד בבניית הזהות האישית והמקצועית של מבוגרים צעירים, אך מסקנות המחקר יישומיות לתחומים נוספים בחיים כמו: מציאת זוגיות, הורות, והתמודדות עם חרדות ולחצים. הגישה שפיתחתי נשענת על מחקרים והיא מוכחת אקדמית.

אנחנו חיים בחברה שמעבירה ללא הרף מסרים תחרותיים ושלמות עד לקצה, הישגיות רבה יחד עם חיים בעלי תשוקות, ואושר. הכול חייב להיות מושלם ואידיאלי. אם יש לנו כישרון כלשהו בספורט, אנחנו נשאף לאולימפיאדה. אם יש לנו בן זוג, הוא חייב להראות כמו דוגמן, מצליחן, ועשיר. אם יש לנו עבודה, היא חייבת להיות בטופ העליון, מדהימה, בעלת שכר גבוה, אחרת נכשלנו. אבל האמת היא שהחיים הם לא כאלו; לרובנו יש כישרונות סבירים ויכולות טובות, ימים טובים ורעים, ילדים נבונים, בן זוג נחמד, ועבודה טובה, אבל לנו לא טוב, לא מספיק טוב…

מדוע זה קורה?

אנחנו חברה שיש בה הרבה יותר שפע, יותר הזדמנויות, יותר בריאות, יותר פתיחות, יותר יכולות מפותחות, יותר כסף ומשאבים כלכליים. לאנשים רבים יותר, יש השכלה ומשאבים שלא היו לאנשים רבים כל- כך, בכל שנות ההיסטוריה האנושית, אבל לצערי, אנחנו יותר ויותר אומללים ומדוכאים. רואים זאת בנתוני העלייה בשיעורי הדיכאון והחרדות בכל הגילאים ובעיקר בגילאי ההתבגרות והמבוגרות הצעירה, שבהם התמקדתי.

אנשים רבים, חווים חוויות של חוסר שביעות רצון בין היתר, בגלל הפער המתמיד בין החלומות והציפיות שלהם, ושלהרגשתם היה צריך לקרות להם. לרוב תחושת הפער מתרחשת בגלל תכנים "מוצלחים" המוצגים במדיות השונות ובעיקר ברשתות החברתיות, לבין מה שקורה בפועל בחיים. זה גורם לבלבול, אומללות וחרדה.

איך בכל זאת נצליח להרגיש שיש לנו חיים מספקים?

אני מציעה גישה חדשה לתחושת ההגשמה העצמית וחיים בעלי תשוקה, המבוססת על פסיכולוגיה אימונית. גישה זו רואה את הייעוד האישי ומיצוי התשוקות בחיים, כסך כל המרכיבים שאדם מביא לחייו: גורמים גנטיים, סוציו-דמוגרפיים ורוחניים. השאיפות הלא ראליות והרעילות, גורמות לדיכאון, עצב ושגיאות קשות. למשל, חשוב להסתכל על כישלון כחלק מהתהליך ההצלחה והבנייה האישית, כהרחבת הרפרטואר האישי של תכונות ויכולות. הרי גם לדעת מה לא לעשות שקול לידיעה מה כן אוכל לבצע. קבלה חיובית של תחושות הבלבול והאי-וודאות, גם היא חלק מסל היכולות האישיות למימוש עצמי. אבל בתרבות שלנו, אין מקום לקשיים ולכישלונות, הם חייבים להיות אתגרים מדרבני הצלחה. עד כדי כך המצב מוקצן, שנשים המחלימות מסרטן נאלצות לזעוק שסרטן זו מחלה והיא נוראית. לא אתגר ולא מתנה. אין להן מתנות מרגשות לחלק לקהל השומעים.